חובה להתנדב

שיחה שכנראה התקיימה איי שם במשרד החינוך:

איש 1:הנוער לא עושה כלום, אין לו ערכים, הוא לא מוכן לעזור לחברה ומרוכז רק בעצמו!

איש 2:תשמע זה לא מדויק, כול כך הרבה ארגוני נוער קיימים ומאז הקמת המדינה עזרו רבות ו-

איש 1: אנחנו זקוקים לרעיונות! קדימה אנשים, איך נוציא את הנוער מהבועה שלו!

איש 2:אולי נפסיק להתייחס עליהם כאל מזיקים, נכבד אותם ונגלה כי הם שמחים לעזור כשמתייחסים עליהם יפה.

איש 3: אולי נחייב אותם להתנדב

איש 1: איש 3, חזור על מה שאמרת.

איש 3: פשוט נארגן תוכנית, נקרא לה מחויבות אישית ובעצם נחייב את הנוער להתנדב ונאיים שאם לא יעשו זאת הם לא יקבלו תעודת בגרות.

איש 2: נחייב אותם להתנדב?!?! מה ההיגיון, זה רעיון נוראי-

איש 1: איש 3,אתה גאון!

וככה נוצרה לה תכנית המחויבות האישית…

ועכשיו ברצינות, אני בטוחה שהושקעה מחשבה רבה בבניית התכנית…אבל זה לא אומר שהתכנית מושלמת. על פי הערך בויקיפדיה "פרויקט מחויבות אישית הוא מיזם של משרד החינוך הישראלי שמטרתו להגביר את הזדהות הנוער עם הקהילה הסובבת אותו ועם אוכלוסיות חלשות, וזאת באמצעות מתן עזרה מסוגים שונים." נשמע טוב בסה"כ הכול, לא? בפועל זה פחות עובד.

כן, יותר בני נוער מתנדבים. כי אם הם לא ישתתפו בפרויקט הם לא יקבלו תעודת בגרות. הם לא באמת מתנדבים, הם פשוט עושים את מה שביקשו מהם במסגרת תנועה זו או אחרת… אלו שבאמת נהנים ומשקיעים ותורמים לחברה, הם אותם בני הנוער שבמלא היו מתנדבים, עם פרויקט המחויבויות האישית ובלעדיו. בודדים הם אלה שהצטרפו בגלל הפרויקט ובאמת "התאהבו בנתינה לאחר". הרוב נעשה אדיש לסבלו של האחר, אגואיסטי ומכונס בעצמו, לא כי הנוער כזה רע, אלא כי הנוער נפגע מהכפייה להתנדבות.

האם מישהו נהנה מזה שמכריחים אותו לעשות משהו? גם אם זה יתברר כדבר מהנה עצם העובדה שהוכרחת לכך עלולה למחוק את רוב ההנאה שבדבר.

ככה קורה עם פרויקט המחויבות האישית.

הנוער כמו רובוט משתתף בפרויקט, אך לא נהנה מכך כי בתחושתו נכפה עליו העניין.

וכשהנוער יתבגר, יסיים את לימודיו ולא יאלץ יותר להשתתף בפרויקט, כמה מתוכו ימשיכו להתנדב?

מהנוער שמרגיש כי כפו עליו? כנראה שכמעט ואף אחד.

אז מה הפואנטה בכול הפרויקט?

להפוך את הנוער לאדיש ואגואיסטי?

אמרתי דברים קשים על הפרויקט, אך האם בפועל יש לי הוכחות?

כן, יש לי.

קחו לדוגמא את כיתת האם שלי. אני מכירה את התלמידים הנ"ל מינימום של שלוש שנים עד 12 שנים מקסימום. ואני יודעת שבסך הכול, הם אנשים טובים, מתחשבים ושבאמת יכולים לתרום רבות לחברה. רק שרובם לא עושים את זה. הם אכן משתתפים בפרויקט המחויבות האישית, כי הם חייבים. רובם אפילו לא בחרו התנדבות שמעניינת אותם, אלא התנדבות שתספק להם את מלאי השעות הנדרש בזמן הקצר ביותר ללא השקעה מעבר לנדרש. כך נוצר מצב שבין חברי לכיתה ישנם תלמידים המתנדבים במועצה הירוקה, לא כי אכפת להם מהסביבה, אלא רק כי התנדבות זו נחשבת לקלה יותר. רוב חברי לכיתה מתנדבים בגמ"ח, שהוא בעצם אופציית ברירת המחדל מבין רשימת ההתנדבויות. אין לך התנדבות אחרת? בוא לגמ"ח! נכון שגם התלמידים במועצה הירוקה וגם התלמידים בגמ"ח תורמים מעצם היותם שם, אבל הם לא עושים זאת מרצון, וברגע שיסיימו את הלימודים ולא יהיו יותר חלק מפרויקט המחויבות האישית, אני רוצה לראות מי מהם ימשיך להתנדב בארגון כלשהו.

וזה לא שהם אדישים למה שקורה מסביבם. יש נושאים שמציקים להם והם מעוניינים בשינוי חברתי, הם רוצים לעזור לאחרים והם לא אדישים לסבלו של האחר. הם פשוט לא עושים דבר בשביל זה. כי נמאס להם. כי פרויקט המחויבות האישית גרע מרצונם לעזור ולשנות.

תחשבו על זה, נוער הוא מורד בטבעו, ככה זה תמיד היה. כול ניסיון לכפות עליו דבר כלשהו מכעיס אותו, גם אם זה למען טובתו האישית. וכאן נכפה על הנוער להתנדב. האירוניה שבסתירה בין המושגים "מחויבות" ל"התנדבות" לא נגרעה מעיניהם.

התנדבות-שם פעולה של הִתְנַדֵּב: פעל למען אחר או למען מטרה מרצונו וללא תמורה

מחויבות-דבר שאדם חייב לעשות או התחייב לו

כיצד קרה שדבר שאמור לנבוע מרצונם, הפך לחובה?

הדבר מכעיס את הנוער, ובצדק, והוא "פרינציפ" מסרב לשטף פעולה עם הפרויקט. הוא יתנדב באיזה תנועה או ארגון רנדומלי שיספק לו את שעות המחויבות בדרך המהירה והקלה ביותר שאפשר, הוא לא ישקיע מעבר לנדרש, ובמקרה הכי גרוע, הוא יהפוך אדיש לסבלו של האחר.

הגדרתי בהתחלה מהו פרויקט מחויבות אישית. ונראה כי פרויקט זה לא משרת את המטרה שלשמה הוא נוצר "מטרתו להגביר את הזדהות הנוער עם הקהילה הסובבת אותו ועם אוכלוסיות חלשות" אלא להפך, לא רק שמחטיא את המטרה הוא אף מזיק.

אבל בעצם, הדעה שלי כלפי הפרויקט, הדעה של חברי לכיתה, לא מספיקה.

במהלך המחקר על הדבר, גיליתי בעצם לא נעשו סקרים בנושא.

כיצד יתכן שעל פרויקט שמשפיע כול כך על הנוער(לטוב ולרע), על דור העתיד של המדינה, לא נערך אף סקר הבוחן את העניין מעבר לנתונים הסטטיסטיים היבשים של עליה באחוזי המתנדבים בקרב הנוער. ברור שישנה עלייה באחוזי המתנדבים בקרב הנוער! כי הם חייבים להתנדב! אבל מה לגבי התחושות שלהם? מה לגבי הדעות שלהם? מה לגבי התרומה שלהם לחברה? מה קורה עם הנוער אחרי שהוא מסיים את הפרויקט? כמה מתוכו ממשיכים להתנדב?

כול כך הרבה שאלות חשובות צריכות להישאל ולהיבדק, כי התשובות שלהן יכריעו אם "פרויקט המחויבות האישית" הוא באמת טוב כול כך כמו שמשרד החינוך טוען. או מזיק כול כך כמו שאני, ועוד רבים טוענים. שאלה זו המעמידה בתוכה את גורל הנוער הישראלי, הייתה צריכה להישאל עוד עם תחילת המחויבות. והיא נשאלה, פשוט לא מספיק ולא קיבלה את התשובה הנדרשת.

"פוסט זה נכתב במסגרת פרויקט צוערים צעירים כחול לבן אשדוד."

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s